<h1>ספר החינוך מצוה רכ"ד</h1>
<h2>דף סא:</h2>
שלא לגנוב שום ממון, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תגנובו, ואמרו זכרונם לברכה [סנהדרין פ"ו ע"א] שזה אזהרה לגונב ממון. ועניין הגניבה הוא כמו שפירשנו בסדר משפטים. שורש מצוה זו ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייבם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ס"א ע"ב] שאסור מן התורה לגנוב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למיקט, כלומר כדי להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בסיפרא, לפי שנאמר בגניבה [שמות כ"ב] שנים ישלם, למדנו עונש, אזהרה מניין, תלמוד לומר לא תגנובו, לא תגנוב אפילו על מנת למיקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה. ודין הגונב סלע מכיס חבירו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחילוק שיש בעניין זה בין דבר שיש בו רוח חיים כגון בהמות למה שאין בו רוח חיים, וכמו שבא בקמא פרק (ז) [י'] [קי"ח ע"א]. ומה שאמרו שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה. וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פירות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו וכולם שאמרו הטמן אסור ליקח מהן. ומה שאמרו [ב"ק קט"ו ע"א] כי לגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפורסם יש בו תקנת השוק ומחזיר בעל הגניבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [הלכ' גניבה פ"א ה"א] וזה לשונו, כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תגנובו, ואין לוקין על לאו זה לפי שניתן להישבון, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה בקמא פרק שביעי ובמקומות אחרים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על לאו זה וגנב חייב לשלם, כמו שמפורש בכתוב. אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר חבירו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבואר [שמות כ"א]. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה דוקא שהעידו עליו עדים, ושלם על פיהם בבית דין, אבל מודה מעצמו פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר [שמות כ"ב] אשר ירשיעון אליהם ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה [ב"ק ס"ד ע"ב] פרט למרשיע את עצמו, והוא הדין לכל הקנסות שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ.
